התחלתי לכתוב בכיתה ג' כשדודה שלי קנתה לי יומן תכלת פרוותי. תכף הוא התמלא בסודות ובחלומות, תיעודי יומיום מפרספקטיבה של ילדה בת שמונה וגם סיפורים מוזרים מארץ רחוקה. אחר כך ניסיתי לכתוב קטעים בחרוזים, יומן בדיוני מאת ילדה אחרת, מכתבים רומנטיים וסיפורי אימה ששקעו עם אובדן המחשב הראשון. לאורך מרבית נעוריי ניהלתי בלוג חשוף לקהל (מי מזהה אותי מישראבלוג?) והוא היה מעין מחילה וירטואלית דרכה השחלתי איזו גירסא מילולית של עצמי, החוצה לעיני הקוראים שבבית.

עולם הכתיבה היה נלווה לחלומות הבמה. למדתי תאטרון ומשחק, ובשלב מאוחר יותר גיליתי את עולם התנועה המופלא. למדתי מחול (קונטקט, ריליס, אקרובטיקה, איינגר יוגה) והצטרפתי לבית הספר לתאטרון חזותי. רק אחרי שסיימתי חמש שנים של לימודי אמנות, תנועה, פרפורמנס - הרשיתי לעצמי לתת במה דווקא לפעולה השקטה של הכתיבה.

חזרתי לטקסטים ישנים, ניסיתי לגשת אליהם בעדינות ובסקרנות. פירסמתי שירים וסיפורים בכתבי עת שונים, והתחלתי לעבוד על ספר הביכורים שלי. ניסיתי לשכנע את עצמי: יש לזה מקום בעולם. הבמה שכל־כך משכה אותי רצתה פתאום להתכנס פנימה, להתגלות דרך חומר אחר. פתחתי בסלון ביתי דאז את סדנאות הכתיבה הראשונות שלי. קראתי להן: "שערי מילה".

​

המילה 'שער' קסמה לי. אולי משום שיותר מהטקסט עצמו, התעניינתי בדלתות ההשראה והיצירה. שאלות כמו: מאילו מקומות אנחנו יוצרות? מה מניע את גלגלי הכתיבה? דרך אילו שערים הנשמה מעוניינת להתגלות? -העסיקו וממשיכות להעסיק אותי.

​

שערי היצירה הפרטיים שלי קשורים באופן ישיר לכלים יקרים שאני מתרגלת בחיי: אמנות ההתבוננות וחיבור לגוף הפועם. משום כך אני בוחרת לצאת לא פעם אל מלאכת הכתיבה מתוך נשימה, מיקוד גופני, וכמובן - ריקוד.