top of page

בית גידול 

בקיץ האחרון יצא לאור ספרי (פרוזה) - 'בית גידול' בהוצאת 'תשע נשמות'. הרומן עוסק בהתרחשות בתוך בית מאזן, תחלופה לאשפוז פסיכיאטרי, עבור נשים בלבד. העלילה מתקיימת בירושלים בימי מגיפה וסגר, כאשר הנשים ספונות יחדיו באותו הבית, מתערבבות זו בפצעיה של זו.

הספר עוסק ביחסי מטפלת-מטופלת, ריפוי וכישוף, ובעיקר צולל אל הקורים העדינים של השותפות הנשית. הוא מתאים לנשים, לגברים, למטפלים ולנפשות גדולות בעולם מורכב.
 

תקציר

בימי מגפה הסוגרת על ירושלים, נכנסת מרים אל "ישועה" – בית מאזן לנשים שהוקם כתחלופה לאשפוז פסיכיאטרי קונבנציונאלי. ללא נסיון טיפולי קודם, היא מועסקת בבית בתפקיד מלווה לדיירות, ומתמודדת לראשונה עם החזקה טיפולית במצבי קצה.מרים מתעדת את החיים האינטימיים הנחשפים בפניה ואת הנשים החיות יחד בבית אחד סגור – את פגיעותן, כאבן, עמידתן מול החיים. במקביל להתקרבותה אל הדיירות, הגיבורה פוקדת את זכרונותיה שלה והופכת חלק מקהילה מטריארכלית חלופית, בעלת כללים, סדר יום ושפה ייחודיים. אלו מעניקים לה מקום מקלט, תנאי מחיה בטוחים, בית גידול להתכסות בו.

 

בשפה ישירה ואינטימית, הנעה בין הקונקרטי למאגי, ג'ודי עדיני מתארת רשת חלומות וכישופים העומדים על הקו הנפיץ שבין פגיעה לטיפול. רומן ביכורים זה מעניק הצצה ייחודית אל קוריה העדינים של השותפות הנשית ואל הסיכוי המיוחד לרפא ולהירפא.

עריכה: שי שניידר-אילת | הבאה לדפוס: אוריאל קון | ציור כריכה: יעל חובב

בהוצאת תשע נשמות

לוגו הוצאת תשע נשמות
unnamed.png

בית גידול החל להיכתב בלילה אחד, כששלחתי מייל למישהו שמאוד אהבתי, ובו סיפרתי לו מתוך המקלט על הנשים שפגשתי היום. הוא החזיר לי מייל, וכתב לי, ג'וד, תבטיחי לי שיום אחד תעשי מיזה ספר.

 

אבל לא רציתי לעשות ספר, רציתי להיות קרובה אליו, או להיות קרובה בכלל, למישהו. וכל הזמן המשכתי לכתוב. בשלב מאוחר יותר, מישהי חכמה לימדה אותי שדרך המשגה מגיע ריפוי. אבל אז בעיקר כתבתי, בלי לדעת למה, אולי כדי לא לשכוח ואולי כדי לסמן את הנוכחות שלי, להשיב אליי איזה כח בחזרה. כתבתי את הנשים שפגשתי ואת הנשים שביקרו בתוך המח שלי. אלו היו ימים שפגשתי נשים בלי הפסקה. כמעט כל יום נכנסה לתודעה שלי אשה אחרת. לכולן היה במה לשתף אותי. כולן רצו להיות מאוד קרובות אליי ולחלוק איתי את הצער שלהן, לבקש שאני אשב לידן ואלטף להן את הפצע. ואני תמיד הסכמתי. רציתי להתערבב איתן, להידמות להן, למצוא דרכן אותי. כאילו דרך ערבוב הפצעים נוכל להבריא.

מתוך הספר

***

נכנסות לכאן לא יותר מעשר נשים בבת אחת, בין הגילים שמונה־עשרה עד מאה. בעקבות המגפה אי אפשר לפגוש אנשים מחוץ לירושלים, ומדי חודש סוגרים את הרחובות ומורים להישאר בבתים. היציאה מותרת למטרים ספורים בלבד, ומי שרוצה לטייל ברחבי העיר צריכה אישור של חולה. אנחנו סגורות היטב זו עם זו. במהלך היום מדברות, מבשלות, שרות במעגל, מתרגלות נשימות, מחפשות מכסים חדים של קופסאות טונה ריקות או תירס או חמוצים, חותכות איתן ורידים, משזפות קריסטלים בשמש, מרביצות לשק איגרוף, תולשות שערות, כותבות ביומן ויזואלי שמכיל שירים, כתמי דם, קטעי עיתון, צורחות לאלוהים בממ"ד, פותחות בקלפים, מתפללות לירח, מזמינות אמבולנסים, אחים, רוקחות צמחי מרפא, דופקות את הראש בחפצים קשים, תולות שאלות גדולות על הקיר כמו "מה אם לא הייתי נולדת?" ו"האם אצליח לאהוב את הילדים שלי?" וקולעות סלים מקש. בלילות מפחידות את החושך ואוכלות כדורים.

18

YG012366.jpg

כתבו על בית גידול:

 

"על כאוס בחיי אשה" / פרופ' עמיה ליבליך - ג'ודי עדיני מצליחה לתאר בכתיבה ישירה וחופשית מכבלים כלשהם, כמו סידרת אסוציאציות חופשיות החולפות מ'אני' ל'את' ל'היא' ל'הן' ו'אתן', מדקה לדקה ביום ובלילה, כמעט בלי כל התחשבות במסגרות הזמן והמקום. הסיפור מתרחש בבית מחסה לדיירות הזקוקות לטיפול נפשי ותמיכה, כאשר המספרת, שהיא בעצמה שבר כלי, מתקבלת לעבודה כ'מלווה' במקום, ומתקשה לעמוד בכללי המקצועיות הנדרשים... הפיוטיות טמונה בשמות המורכבים שנותנת המספרת לחוסות, במעברים בין מטפלת ומטופלת, בין עובדה לדימיון, בין משאלה להזייה, כשהקוראת נסחפת אחרי המסע שלכאורה אין בו זמן או מקום, לא סדר ולא צורה. מסגרת הזמן של הספר, מוכתבת על ידי שלושה אירועים – התאבדותה של אחת החוסות, סיומו של ההיריון המדומה של מרים, המספרת, וסגירתו של בית המחסה הירושלמי, בית הגידול, שטובע בכאוס בעצמו.

"לגלות סופרים חדשים ויוצאי דופן" / שירי לב ארי, ידיעות - "ספר יפה ומיוחד שכתבה ג'ודי עדיני... כל זה כתוב ביופי שדוקר את הלב, אבל גם מייצר מרחב של ריפוי"

רדיו הקצה - פודקאסט 'בית גידול' / גונדילישס 

דרור בורשטיין ונטע גולדפיין ב'תמול שלשום'

'בית גידול' באתר 'סימניה'

WhatsApp Image 2024-12-31 at 15.26.23 (1).jpeg
bottom of page