אל לוע הפרח

יומן הריון ומקום

פורסם ב'הו' מרץ 2026, גיליון 30 'אות קין'

כדור 

יפו, מרץ 2025

אישה ואיש ישבו מסביב לשולחן העגול. אישה אמרה, הגיעה העת להיכנס להריון. אמרה, פעם דאגתי שאכנס להריון מכל נשיפה, היום מפחדת שלא אכנס להריון. מפחדת משום שהגוף ברתיעה מתמדת. מפחדת משום שמלחמות גועשות מסביב. מפחדת כי אתה גדול ואני גדלה, פעם קיבלתי זריקות עם הורמונים ואולי משהו רע קרה, מפחדת שמערכת הרוויה לא תעבוד כמצופה. שאלה את איש, אתה חושב שנצליח?

הוא חייך באופן בטוח, אמר כן, היא ניסתה לשאוף אליה פנימה את משב בטחונו. הם תיכננו, ספרו את החודשים, מתי זה מתאים, עכשיו או בשנה הבאה, ואם תהיה לידת חורף או קיץ, דצמבר או אוגוסט, ואישה אמרה, רק לא לידת חורף, החורף מר ועושה צרות, ואיש אמר, בקיץ חם יותר, משנה לשנה גיהנום, ואישה אמרה בכוך אהבתנו יהיה קר ונעים, ואיש אמר, אי פעם כעסת על אימא שלך כי באת בחודש נובמבר, ואישה אמרה לא, מכל הדברים על זה אף פעם לא כעסתי, ואחר כך הם ניסו לעשות אהבה, האישה תהתה אם פה ועכשיו היא רוצה להיכנס להריון, וענתה לעצמה

יהיה קשה לתכנן את מיקום ההתעברות המדויק ומפת הכוכבים והרווחים בין אסון לאסון ומתי תגיע מלחמה נוספת ומתי תיפסק זו הנוכחית, לפחות אקח את עצמי לטיול או אשכח מעצמי אבל ממשיכה ברצון החדש, עוד ועוד ילדים מתים כל רגע שאנחנו עוצמים עיניים, נרמסים תחת הריסות בניין ואנחנו רוצים להוליד אחת חדשה מניילון בצבע רחם. והזכירה לעצמה כמה שזה חשוב, להיטיב איתה, עם הילדה שתבוא, החליטה כבר מזמן לקרוא לה בנקבה, ומה שתבוא היא תהיה מרוצה, ובזמן שדיברו, איש והיא, אמרה לו, בוא נדבר יפה, הן שומעות אותנו, ואיש שאל מי, ואישה אמרה, הנשמות, ואיש שמח שהיא שמחה, הרבה זמן לא ראה אותה שמחה, באופן זוהר וקצת אחר, ואיש אמר, נכון, היא בוחרת בנו עכשיו, אולי כבר בחרה

אמרה לאיש, אין ברירה, החיים יקרו במקביל – גם עבודה וגם לידה, גם חיים וגם מלחמה. היא שלחה אותם להביט בתמונת כדור הארץ שצולמה מאחורי הירח של אותו הכדור, כלומר היא נזכרה בתמונה הזו ושיתפה את איש שאמנם התקשה לראות תמונות בעיני רוחו אבל הפעם הצליח, אולי משום שאהב את הכדור ואולי משום שאהב אותה, את אישה, והרוח שלו הצליחה לראות את הרוח שלה יותר ויותר, כך נזכרו שניהם שהם פצפונים בתוך הכוכב הכחול, ומה הם עושים בו, אולי משתתפים במשחק היונקים. אם היו יכולים היו תורמים עוד אחוז למשפחת הבר שהולכת ונעלמת, אבל הם רק יוסיפו לבני האדם, יצור רושם והורס, ויקוו שהיא דווקא תדע להיטיב עם הפלנטה.

איש אמר, החיים הם דבר ששווה לחוות אותו, ואישה הנהנה, אפילו שבאותו הזמן ראתה ילדים שרופים, איש המשיך, בכל מקום יש יופי, יש למידה ויש טבע, יש חיים ואהבה. אישה המשיכה לראות בני אדם רמוסים. היא ידעה איך נראה תינוק אפור. אמרה לעצמה, כן, בכל מקום יש יופי, יש מים, יש אהבה וחיים.

פרח

כליל, אפריל 2025

אדמה מקומטת, אירוס אחר הצהריים, פגר חרק ירוק מנופץ ברגליו הקדמיות. אני מניחה אותו על אבן, עבורו היא הר. תכף ישוב לפעול, יגיע לצמרת הפרח, יעמיק אל בריכת הצוף. מערכת יחסים. מרימה פגר נוסף, הפעם חיפושית שחורה. נמלים סועדות מבטנה החלולה. אני מעוניינת להביט בה מקרוב, להבין את מערכות הקיבה והלב. היא שכובה לפניי, לפתע מושיטה זרועות. מחושיה הארוכים מתקפלים החוצה, שולחים אותות. מרחוק, געיית פרה. אולי היה זה מנוע רכב, מנסה לדחוף שביל עפר. בעל מעוף סגול רועד באופק. כלב נובח, רודף כברת דרך. כלבה עונה. נמלים מרצדות אל קצה מקום, לא משנה היכן. שביל הסלעים עולה אל עבר במת סבך ענן.

אל לוע הפרח חודרות דבורים. מוצצות בו עמוקות, מתווכחות מי תינוק יותר, ונותרות שעה נוספת. גם אני צמאה. לצד קולות היניקה, קריאות של תרנגולת ערופת כנף, זאב מבויית, זבובי ביבים. היכן יונקי הפרא? מי היה כאן קודם? את הדרך חוצה לבדו צב, מוצא צבה ונוקש בה.

כעת, לוגמת פרי חמוץ, משליכה קליפה לאדמה. שוכבת תחת צל קוצים, מניב פריחה בצבע מלח. עכבישה סוחבת ביצה אל מקום בטוח, סביון עף ברוח, טובע בקורים. מלפנים חרובה זורחת שמש, אוכלת כוכבים. צל שחרור, בלורית השיבולים, מאורת החרוב, כיפת העננים. על הדף פוסעת חיפושית לבנה. חרק מעוגל נוסף פונה אל עבר המילה, אני רושמת אותו והוא פורש כנפיים.

באיזה גודל הדבר שגדל עכשיו בתוכי? האם אוכל לרשום אותו מבלי לראות? בתוכי צבר תאים זעיר, צומח לכדי פרח

מלחמה בתוך מלחמה

עין כרם, יוני 2025

יש לי דולפינה קטנה בבטן, אולי דולפין. אנחנו עוד לא יודעים את מין העובר, אבל כבר מאוהבים ביישות החדשה הזו, המתהווה וגדלה. בהתחלה בגודל אוכמנייה, עד לא מזמן בגודל לימון ננסי ועכשיו אפרסק בינוני. אומרים שבהריון ראשון לוקח לבטן זמן לצאת החוצה. כדי לעזור לה לצאת אני זוללת פחמימות ונמשכת לאוכל של ילדים. תנו לי פיצות, תנו לי ממתקים. יש לי ילדה לגדל. אולי זה ילד.

לפני כמה חודשים הגיעה אלי בת קול שאמרה, זה הזמן. ואמרתי לאורי והוא רצה בזה גם ועשינו אהבה ואת הגעת. אולי אתה. לפני כן הסכמנו: בחיים יש רוע, יש מלחמות ויש כאב. אבל יש כל כך הרבה יופי, יש כוכבים, יש מים ויש אהבה. וזה שווה הכל.

בימים האחרונים אנחנו רצים איתך אל בטן האדמה. ישנים שלוש קומות מתחת לפני הקרקע ומתפללים שהלילה יעבור בשלום. נצמדים זה לזו חזק ומנסים להירדם או להשיב פעימה ללב. את או אתה שוחה בתוך הרחם שלי, ושולח אליי כוחות שלא הכרתי.

איך זה שכבר עכשיו אני נתמכת בך, זה אמור להיות הפוך.

בזכות ההריון אני חרדה פחות ומצליחה להיות גדולה יותר. אני לא רק ילדה קטנה שצווחת לשמיים, רועדת בלסת, מאבדת קשר עם המציאות. אני אשה גדולה שאורזת תיק, מלטפת את הפנים, מזמינה זכרונות חושיים להפריש חומרים טובים במורד הגוף. אני מחייכת לנשים מפוחדות אחרות, כאילו גיליתי משהו אחר על המציאות, כשבינתיים אני ממשיכה לגלות עד כמה היא עדינה ושברירית.

הלוואי והייתי אחוזה בסיפור כלשהוא, שהיה נותן לי כוחות. סיפור שהיה ממלא אותי באמונה והיה מרגיע מעט את הפחדים, נותן למלחמה איזה פשר. אני אוהבת לספר סיפורים אבל לא מאמינה לאף אחד בצורה מוחלטת. לא מצליחה להאמין בשום מלחמה, מפחדת מכל טיל פחד מוות.

עכשיו אנחנו יוצאים מהבית כי ירושלים מפחידה אותי. אולי כל מקום שנישאר בו לאורך זמן ירגיש מאיים. אנחנו נוסעים לכיוון המדבר וחולפים על פני ים המוות. לרוב הוא נתפס בליבי כמקום נבואי שמושך אותי להישאר בו, אבל עכשיו הדולפינה או הדולפין שבתוכי צריך מים מתוקים. אני רוצה לתת לו את כל המתוק והיפה, את כל הטוב והמבורך. אני רוצה לתת לו אור ושלום. כשאני שוכחת איך לעשות את זה, אני מסתכלת על אורי ונותנת לאהבה שלנו להזרים בתוכי חומר חדש, חומר מסוג של בית. אין שום מקום שהוא יותר בית כרגע, מאשר היצמדות הגופים המשותפת של שלושתנו.

אנחנו ממשיכים לנסוע. ים המלח נפרש מצד שמאל, והמכונית שטה דרומה. הרי ירדן נישאים באופק ומאדימים לאור שקיעה. מה צופן הלילה? איזה סיפור אני יכולה להמציא עכשיו?

*

חזרה לירושלים, שקט בחצר, שבת בבוקר. השכנים הלכו להתפלל, ואני משקיפה על בריכת הפלסטיק שלהם מלמעלה. בתוכי יש בריכה אחת מתוקה וכולה בשבילך. השעה כמעט עשר. לפני חמש שעות התעוררתי במקלט ועליתי למעלה כדי לפגוש את השמיים, זו הייתה שעת קסם עבור הצלמים, וגם עבורי. אחרי שהשבתי קליטה לנייד ובדקתי שכולם בחיים, כולם שלי, הרמתי ראש להביט בכוכבי הבוקר שמציצים מבעד לצמרת עץ התות. שובל זהב בדמות טיל של אחד הצדדים עשה את דרכו, ותכף רצתי מבוהלת פנימה אל בור המקלט. שכבתי מתחת לאדמה, מביטה בתקרת הבטון, מתקשה להשיב נשימה מסודרת, הלסת נעלה את עצמה עוד בזמן הערות, אורי חיבק אותי ועברו בתוכי משפטים כמו, אם יחדור לכאן טיל נמות שנינו, כלומר שלושתנו יחד. וגם ביקשתי מעצמי, נסי להתמקד במה שנוגע בגוף, עכשיו: שמיכה ירוקה, צבע ירוק בקבוק. כפות הידיים שלך בדפנות הבטן, עושות אוהל חם לשכבות שמעל בריכת הרחם. העובר או העוברית צף בתוך שק. אהובך נושם עלייך את שנתו ונצמד בך.

*

לילה נוסף במקלט. אימא צועקת על הילד שלה, יש כאן פשפשים, תיזהר. מישהו צועק, אפשר לצאת. מישהו צועק, עוד גל בדרך. יש בחור שמאתמול שוכב כאן, לא קם. קוראים לו צח. כשאני שואלת לשלומו הוא עונה לי, אחלה. אני נותנת לאורי נשיקה על האף. במקלט יש דגלים אמריקאיים, דוסים של עין כרם, משוררת אחת שאוהבת לריב עם כולם, אומרת, ג'יהאד, אנחנו חיים בתוך ג'יהאד. יש אור בצבע טוב, כתום, יש אורי לידי, יש לי דולפין או דולפינה בבטן. יש בשמיים כוכבים וטילים וציפורים, שוחים בגבהים שונים. לטילים אין רצון משלהם, ולציפורים.

*

הוא בן. יש לו לב פועם. שני חדרים, מחיצה תקינה. הדוקטור צובע את האולטרסאונד השחור־לבן בצבעים של אדום וכחול. צבעים של דם ולהבה, מוח ולב. אחר כך פורט את שמות האיברים. מראה לנו את הפנים, אף קטן, עיניים עגולות, גפיים, חמש אצבעות בכל יד. אני אומרת, הוא יהיה רקדן, הדוקטור אומר, זה מה שאת מאחלת לו, אני משיבה, אז מה עדיף, חייל? הדוקטור נאלם, אחר כך מסמן את איבר המין, אומר, יהיה לו הרבה טסטוסטרון, יהיה חייל אמיץ. אחר כך עובר חזרה לגפיים, אצבעות, הדוקטור משוטט בתוך הגוף שלי עם מקל המשחק, פונה מדי פעם לאורי, אומר לו, גבר, מה אתה אומר, רואה את זה, רואה את זה, אורי מודה שלא, המידע מטושטש מדי, הדמיון הוויזואלי לא בשמיים, אז אומר לדוקטור, לא, הדוקטור מותיר להתעכב בתוך גופי. אני אומרת לדוקטור, אני צריכה לשירותים, הדוקטור לא מאמין, מעביר את המצלמה לשלפוחית השתן שלי, מוכיח אותי: היא עוד לא מלאה, עובר עם המצלמה לצד שמאל, מדווח על שילייה נמוכה, מכריז: לא לצאת מהארץ עד הודעה חדשה.

פרגמנטים

עין כרם, יולי 2025

היער קרוב לבית, אבל אני שוכחת אותו. רעש הציפורים מתערבב עם איוושת מטוס. עונת הרימונים כמעט כבר כאן. מעלי עץ עטוף רימונים בצבע ירוק תפוח, ובו מספר רימונים ורודים עם פיטמה זקורה, פונה מטה לכיוון האדמה. תאנים קטנות שאינן בשלות ממלאות את הקרקע. עצי תות זכרים מסלסלים את שרוכיהם. מכאן האופק מטושטש, כך ניתן לדמיין: הבוסתן הוא יער שנפרש הרחק. בתחילת עונת ההריון שכבתי עם אורי על הארץ ושאלתי אותו על העצים. איך הם נכנסים להריון והאם זה כואב או פשוט. הוא בתמורה סיפר על עצים ששולפים פריחה בעת מצוקה. אחר כך פירט על תנועת השורשים, כמו מוח מסועף, וביחד ספרנו את מספר הזכרים לעומת הנקבות שבאופק. כעת הבוסתן שטוף בירוק נוצץ, זו שעת שקיעה וזהב החמה מציץ מבעד לצומח. אני מוגנת בין צמרות נקבות, רימון ותאנה. אולי בדצמבר יגיחו כמה לילות חמים, ואוכל ללדת כאן.

לחברה שלי בעזה אין תאנים מעל לראש. אין לה קמח ומים. יש לה טלפון והיא מקבלת דרכו כסף, מוכרת אותו תמורת מחצית הסכום ומקבלת שטרות ישראליים. חברותיה ההריוניות סוחבות עוברים רעבים, לאימהות מסביבה נגמר החלב בגוף. אני לא מצליחה לדמיין את הריח של עזה. איפה יש חורשה או בוסתן, איפה התאנים והרימונים, איפה באר של מים, מה צבע הים. אילו עצים שולפים פריחת מצוקה, מה נותר. שאלתי אותה אם היא יכולה לזוז, אמרה שלא. ביקשתי ממנה, תארי לי מה את רואה סביבך. אמרה לי, חושך.

*

בִּשְׁעוֹת הַלַּיְלָה אֲנִי צוֹלֶלֶת פְּנִימָה

לְחַפֵּשׂ פְּרָחִים שֶׁאַתָּה מְפַזֵּר בְּתוֹכִי

לִדְלוֹת בַּעֲבוּרְךָ צוּף

שֶׁלֹּא תֶּחְסַר דָּבָר

*

שׁוּב בָּאָה שֶׁמֶשׁ. אַחַר כָּךְ שָׁט עָנָן, הַיָּרֵחַ

סִכָּה דַּקָּה

אֲנִי עוֹטֶפֶת אֶת הַבַּיִת בְּיָדַיִם חַמּוֹת

מַמְתִּינָה לְךָ בְּסַבְלָנוּת

*

מִבַּעַד לַחַלּוֹן זוֹרְחוֹת כְּלַפֵּינוּ צַמָּרוֹת

כְּמוֹ אֵין רָעָב בָּעוֹלָם כְּלָל. אַתָּה מוֹשִׁיט גַּל נוֹסָף

בְּתוֹךְ בֵּית הַגִּדּוּל הַפְּרָטִי שֶׁלְּךָ

אַדְוָה קַלָּה נוֹסַעַת

בְּקַרְקָעִית הָרֶחֶם

*

הַפֶּלֶא מַפְנֶה בְּתוֹכִי מָקוֹם

הוֹפֵךְ אוֹתִי פְּנוּיָה לִקְרָאתְךָ

מָה מֵזִיז אֶת הַבְּרוֹשִׁים שֶׁבַּחַלּוֹן

מִישֶׁהוּ רוֹקֵד בְּתוֹכִי

*

בְּכָל יוֹם נַעֲשֶׂה חַם יוֹתֵר

הֶעָתִיד מְנַבֵּא מַעֲלוֹת גְּבוֹהוֹת

אֲנִי מַמְשִׁיכָה לִרְצוֹת בְּךָ

אַתָּה מַמְשִׁיךְ לִפְעֹם

*

אַבְקְנֵי הֱיוֹתְךָ נִשָּׂאִים

בְּמַעֲרֶכֶת הַדָּם וְהַלֵּב

גַּם אַתָּה עוֹזֵר לִי לִגְדֹּל

*

מְנַסָּה לְהוֹשִׁיט כְּלַפַּיִךְ חֶבְלֵי אַהֲבָה טַבּוּרִיִּים

לִתְפֹּס רְגָעִים נְדִירִים שֶׁל מַמְלֶכֶת

הַגּוּף הַמְּאֻחֶדֶת

מקלחת יער (גיאורגי)

מרכז גיאורגיה, אוגוסט 2025

אורנים דקים נישאים אל כיוון השמש. שורשיהם נטועים במדרון משופע ומציצים מבעד לאדמה לחה. איני שומעת קולות ציפורים. את היער שוטפת מוזיקת המים (כשעוצמת עיניים ומחכה בסבלנות, מצליחה להבחין בציוץ של חיה מעופפת. הציוץ נשמע כנשיקה) (כשעוצמת עיניים ומחכה דקה נוספת, מצליחה לחוש בציוץ שלך, עולה מתוך הבטן התחתונה). מגיח צמד פרפרים כתום, מנוקד בשחור ובלבן, לאחריו מגיע צרצור עמום. המים שבים ושוטפים כל רחש. אני יושבת על גזע שנפל ונעטפת בשמיכת טחבים עשבית. מתוכו בוקעים עלים שחורים בצורת אצות, שולחים צינורות מחושיים, פיהם חום כאלמוג בשונית שיבשה. דבר אינו יבש מסביבי, האצטרובלים רכים ונפתחים. אני מרימה מתחתיי אצטרובל תינוק, לבדוק את האימרה האחרונה. הוא קשה וסגור, דרוש לו עוד זמן להיפתח. בין כנפיו כלוא מחט אורן, שיניו מחודדות. אני שולפת את המחט ומשליכה את האצטרובל אל המים. הם משיטים אותו מטה, הרחק מהיכן שהמבט מעוניין לתפוס.

עוד גזע אורן דקיק, תופס את מבטי. קילופיו מגלים שכבה בהירה, כמעט בצבע תכלת. המבט מטפס ומוצא שהגזע שעון על עץ אחר. אולי ברוח הבאה ישבר ויפול. מרבית הגזעים ממשיכים לפנות לכיוון השמיים, על אף המדרון התלול שנטועים בו. פונים אל השמש, מחזיקים מעמד. מסביב שלטים שאוסרים לשחות. ביציאה לדרך עמד שומר וטען שאין כאן מים, אף לא לשכשך את כפות הרגליים, אלא שאז נגלה נהר שוצף.

אני זקוקה לשעות מים רבות, לשטוף חזיונות על מנהרות ורעב, על מכות ונפילות. מתקשה לנכוח כאן מבלי לטוס אל גן־החיות של החלומות שלי. לרגעים זה קורה: הנשימה מתייצבת, הלב דופק סדיר יותר, אופק החלום מיטשטש או נרדם. אורי בודק את קצב הלב שלנו עם מכשיר חדש, מנסה למדוד תמורות שקורות במערכת העצבים. אנחנו מנסים להתקלח ברוח היער, להעביר כאן ימים ארוכים, רחוקים מהמסך ומהידיעות, להבטיח לתינוק שלנו חלון סובלנות רחב יותר משלי.

קולות המים דופקים כעת, מתעקשים על חיים. אני שומעת איוושה של מנוע, תכף בית החזה נדרך. רכב גדול חולף בשביל שמאחורינו, זהו אינו מטוס. קול המים משיב שאיפה ארוכה. גזע התכלת שולף ענף מכוסה בטחב אצות והוא עוטף אותו כטבעת. יצור מרובה רגליים עושה את דרכו במעלה הגזע, מים ממשיכים ליפול בין הסלעים. אהובי מאחוריי, שכוב על האדמה, עוצם את עיניו. כל כמה זמן, דופק עולה הפחד. שמישהו מסביבנו יישבר, שהאש תגיע קרוב אלינו. לפתע נעשה מרווח – זוג שפריריות מנוקדות חוצה את הנחל, עיניהן אדומות ובולטות מעל גופן, זנבן מחולק לחמישה חתכים שווים, והן עושות אהבה מעל פני המים.

נהר, שיר או מעיין

צפון גיאורגיה, אוגוסט 2025

מעניין לחשוב מהיכן מתחילים הרשמים הראשונים ביותר, ומה תזכור מתוך תקופת ההריון הזו, מה יגיע אלייך. בימים הראשונים להיותך (היותך הגשמי, תא ועוד תא במעמקי הבטן) השתדלתי לרקוד, לחזק ולהגמיש את השרירים. לאחר מכן הגוף פחד מהשינוי הגדול, שכבתי במיטה והקאתי אוויר תוך שבחוץ השתוללו שריפות. חלק מהן ראינו מהבית, כלומר אני ראיתי וניסיתי לסוכך עלייך, אבל בחלומות הלהבות גברו. הייתה גם מלחמה (כל הזמן יש מלחמה, המלחמה לא נגמרת) וטסנו מבוהלים למקלטים, מפרקים חרדה תוך כדי ריצה. עכשיו אנחנו כאן, קרובים לנהר מנצנץ בשמש ולסלעים חמים שאפשר לחבק אחרי טבילה קרה. יצאנו מהארץ לתקופה קצרה, ואני מתפללת לצאת ממנה כמה שיותר.

שם של אדם נקבע בטרם לידתו או עם לידתו והוא הולך איתו למשך חייו. אני מנסה לחוש את השם שלך, ללמוד משהו על הלך הרוח של הנשמה שלך, לתת לה לבוא בצליל ובאות. החושים הסינסתזיים שלי לא נרתמים עבור זה; עודך נסתר. במשך כל עשיית אהבה אני רואה צבעים ומרקמים, לפעמים ירוק תפוח ולפעמים סגול עמוק ונוצץ, לפעמים חום של גזע עץ, לפעמים חוטים אדומים. אתמול המשכתי לראות סלע יורד ממדרון והופך למים, בדומה למראה שנשקף מעלינו כאשר הגענו לקצה קרחון נמס, והמראה המשיך לרדת בי גם בחשכה. אתה מורגש בתוכי אבל אני לא מצליחה לראות את הצבע שלך, וודאי לא לחוש שם. עודך מתהווה ומשתנה, נסתר מעיניי ובו בעת רוחש ובועט, שוחה ומתהפך במעמקי מרחבי החישה. אולי שם שקרוב למים? כרגע הם תרופה עבורי, אני נכנסת אליהם ומדמיינת את שכבות ההגנה שלך מוזנות היטב. זה הרגע נשטפתי בזרם קר, וחלומות הלילה פינו מקום לצבע בהיר, צהוב שורף של שמש.

אני מניחה שהרשמים הראשוניים שלי היו כואבים. קשה להעריך אם במראות. יש לי תחושה או אמונה שיותר באזורי האזניים והקול. מעניין לחשוב אם לכן נוצר סדק עמום ביכולת השמיעה או באפשרות לשיר רחב. על כל פנים העיסוק הזה מאוס עליי, דהיינו, מה גרם למה ואיזו דרך הובילה לאיזה ייאוש או התרוממות רוח. כעת אני עסוקה ברשמים הנוכחיים, וחשה אחריות גדולה בדבר יצירת רשמים מיטיבים עבורך, ככל שעל ידי, ככל שעל גופי. אגב טבילה נוספת בנהר (התפרסתי מלוא אורכי והתבוננתי בשורשי העצים שבגדה, מוטים הצידה לכיוונו, תוך שהעצים מסוככים בצל אפור על המים. אז בא מאחוריי, מרחק של כמה מטרים, דייג לבוש. מיהרתי להתכסות וללכת, אך לרגע השתהיתי וחשבתי, אולי אתן לו השראה בדבר הנאה במים; אולי ישהה את פעילות הדייג, יתפשט ויצוף, יתאהב בדגים). חשבתי שגם עבורי אני מייצרת רשמים חדשים. תאמר הפסיכולוגיה או ענפים מסויימים במחקר שהתקופה הרושמת ביותר היא הילדות המוקדמת, ודאי לא בימי העשור השלישי לחיים הארציים, אבל בתוכי נוצר כעת פלא מוקדם מן המוקדם, ואני שותפה עיקרית בו, כך שוודאי גם בי מתקיימים רישום מחודש שיטיב ללכת איתי שנים קדימה; יחליף מתח תמידי ברוחב לב. מי נחלים ונהרות קרים ישכיחו קולות שמוטב להם להישכח.

חוק טבע

ספטמבר 2025

מֵאָז שֶׁאַתָּה חַי בִּי, לֹא מָשׁ מִגּוּפִי,

גּוּף נוֹבֵעַ בְּתוֹךְ גּוּף מִתְגַּלֶּה

חַיָּה מְגַדֶּלֶת חַיָּה

*

אֲנַחְנוּ נְשִׁיקַת

עוֹר לְעוֹר

*

סֻכָּר אֵם, אַבְקַן תִּינוֹק

*

אַתָּה מַבְלִיחַ מִתּוֹךְ הָאוֹקְיָנוֹס,

מוֹתִיר אַדְוָה, רֶטֶט עוֹר, חִיּוּךְ

*

מָה רָאִיתָ הַבֹּקֶר כְּשֶׁפָּקַחְתָּ עֵינַיִם

חֲשֵׁכָה גְּמוּרָה אוֹ אוֹר

*

רַגְלַיִךֳ נִשְׁלָחוֹת לַצְּדָדִים

קְלִפַּת הָרֶחֶם נִמְתַּחַת

אֲנִי מַנִּיחָה יָד שֶׁתִּהְיֶה לָאֹזֶן

שׁוֹמַעַת נְקִישַׁת פַּרְפַּר,

נְשִׁיקוֹת דּוֹלְפִין, רִקּוּד לִוְיָתָן,

עֲצָמוֹת,

גּוּר אָדָם מִתְפַּתֵּחַ

*

מַדּוּעַ בָּאתָ עַכְשָׁו, הִנֵּה, מִכָּל הַזְּמַנִּים

מִכָּל הַהוֹרִים, דַּוְקָא אֵלֵינוּ

מִתּוֹךְ הַמַּעֲמַקִּים אֲנִי חָשָׁה,

בֵּן

*

נִסְפַּג בְּמַחֲזוֹר הַדָּם שֶׁלִּי,

מַצְמִיחַ בִּי תָּאִים חֲדָשִׁים

רָצִיתִי לְךָ תְּאוֹם, שֶׁלֹּא תִּהְיֶה בּוֹדֵד בְּמַסַּע

*

הַלֵּדָה וְהַסֵּבֶל

*

שְׁעָתַיִם מִכָּאן, צְוִיחַת מָטוֹס

תִּינוֹק צוֹרֵחַ

תֵּכֶף אַתָּה מַגִּיעַ