הטקסט המלא:
גבירתי יושבת הראש, חבריי חברי וחברות המזקקה, מכובדיי כולם.
יש לי חלום. אני נופלת בו מטירה ארוכה. אחרי שטיל תת-יבשתי מפלצתי מתנגש בה, ואני מזנקת אל נהר סמוך. שני תנינים דוהרים לקראתי וסוחבים את הגוף השרוף והחזק שלי אל מקום לא ידוע. אף אחד לא יודע. ואני נשארת שם. שוכחים אותי. יש לי חלום בו טיל עם שני ראשים לא יודע לאן ללכת, והם, כלומר הראשים, טובעים באגם. כל הדגים המסכנים הופכים לחומר מסוכן וזה כואב לאדמה וזה כואב גם לכם. תמיד כשעומד ממש לכאוב גם לי, אני מתעוררת. אני אף פעם לא מתה בחלום. גם אתם אף פעם לא תמותו לגמרי בחלום. אנחנו נמשיך לחלום את חלומות הזוועה שלנו ונחכה שמישהו ימציא לנו כדור להפסקת החלימה. שלא יכאב לנו יותר מדי.
ניסיתי להיזכר מתי בפעם האחרונה נשאתי נאום, ולא הצלחתי, אז הלכתי לישון בלילה ולפני שנרדמתי, עשיתי את הטריק הזה, ניסיתי לדמיין את עצמי עומדת כאן, ומספרת לכם משהו, בטון נחרץ ובמלים חשובות, ומוצאת איזו נקודה להתשהות עליה, כמו תמיד - זה עבד. העיניים הפכו להיות כבדות, עולם העירות הצטמק לתמונה נוזלית, ואני לא יודעת כמה זמן זה לקח עד שמצאתי את עצמי בחלום, עומדת באיזה מגדל, קומה ארבעים ותשע, או מאה ושלושים, נואמת בקול מוזר.
(בשנה הזאת קשה להישאר בערות. אבל לא פחות מיזה, בלתי נסבל להיות בתוך החלום)
אז, זה היה ככה: אני עומדת, קומה עשרים, אולי מאתיים, יש למטה ים אבל גם קניון, ואנשים מהתיכון שלי, ואני לא קופצת מהגג. במקום זה אני קוראת ממש חזק לאנשים לבכוח מכאן. אני עודת, ורועדת, ורואה אנשים, הם הופכים לכלבים עם לסת דוקרת ויש גם איזה דוד עם זין זקור והם דוהרים אלי, אני היחידה שרואה אותם. ואני אומרת לעצמי, לנאום, לנאום, ואני מפרקת את המילה בפה, אפילו שהפה הוא בטעם חלב חומצתי, ואני אומרת לעצמי, זה לא הזמן לקול מתוק, וזה לא הזמן לבכות, את מרימה את הקול ועומדת על שלך, ותוך כדי שאני מספרת את זה לעצמי אז נשברת לי הברך, בחלום, אבל אני גם הופכת לג'ירפה. מישהו מושך אותי אחורה, מישהו אחר מחזיק את השיער שלי, השיער שלי נהיה דביק וסמיך, מישהו אומר לי מה לעשות, אני מנסה לצעוק עליו אבל אין נגמר לי הקול ואני רוצה ללחוש לו, תעזוב אותי, תוך כדי שאני עומדת על הפנטהאוז מגדל מאתיים הזה, ואני אומרת לעצמי, כלומר לכם – חברה, יש כאן מום, אנחנו לא באמת יכולות להישאר כאן, וזה לא עניין של זמן, הם באמת בדרך אלינו, אז כדאי שמה שנקרא, או שנעלה על הגל, או שנדחוף את הראש מתחת לגלים ונתפלל למישהו שזה לא ממש יכאב לנו.
ותוך כדי אני אומרת לעצמי: את נואמת עכשיו, את מסבירה מה צריך לעשות, את יודעת לאן הולכים ואת יודעת איזה פתרון אפשר למצוא לזה, את יודעת איך להשקיט את הדמיונות שלך והסיפורים שלך, את יודעת לקרקע את עצמך, את יודעת לרקום משפטים לכדי איזו מציאות הגיונית. את יודעת לקלוט מה קורה כאן ועכשיו במציאות. וסיפרתי להם, כלומר, נאמתי, ממש הרמתי את הקול, ומרוב שהרמתי את הקול הם ברחו ממני, ואני לא יודעת מה הם הספיקו לשמוע, ואם הם ברחו ממני או שהם גם כן ראו את התנינים עם ה .. הזקור וה ... או שהרחוב נהיה מסריח, ריח חמוץ, של גופות, אבל נשארתי לבד, ואף פעם אני לא מתה בחלום, אז ידעתי שזה ימשך ככה:
אני אדבר, אף אחד לא ישמע, תישבר לי הברך, יפול לי האף, מישהו יגע בי, יעביר את כפות הידיים שלו המסריחות שלו על חלקים בגוף שלי, מתוקים וחלקים, לא בחרתי בזה, אני אצעק ואף אחד לא ישמע, יעבור זמן ואף אחד לא ישמע, ואני לא אמות, בחלום לא מתים. מתישהו פשוט מתעוררים.
פעם דמיון היה ממתק, שביל פלא ליצירה, חומר קסם שרוקם אותיות לכדי מילים ועושה סיפור ממשפט. הוא היה חלום הופך לצבע נוגע בלב הופך לאש. היום הוא דופק במח שלנו, שורט את קרניות העיניים. הרשו לי להוסיף למספרי החטופים, נרצחים, מפונים, עוד מליוני מתות מפחד, לא נרדמות בלילות, מפחדות להיכנס להריון כי זה לא מקום בטוח, כי העולם הפך להיות מסוכן, כי יותר משמפחיד להתהלך ברחוב או לעלות על רכבת או, אז לא בטוח לחלום.
בחלומות, מי שיודעת – יודעת, הם מצטברים אלינו, אל הכריות שלנו, אל הגופים, אל המתחת עור שלנו. הם ממלאים אותנו בדם או עוצרים לנו את הדם. קושרים את החבלים שלנו או דוחפים אותנו להריון. אני מתגעגעת לדמיון שלי. אני רוצה את הדמיון שלי בחזרה. אני רוצה לערסל אותו בכפות הידיים, לנקות אותו במים קרים, אפילו לנשק אותו על השפתיים הרכות שלו. אני רוצה בחזרה את היכולת להרגיש גוף של מישהו אחר ולהתעורר, לא להירדם. שיגיד לי הדמיון המטורלל הזה, איפה כואב לו, איפה חסר לו, שאני אוכל לעשות עם זה משהו,
שאתם תוכלו לעשות משהו עם הדמיון שלי.